אין סכום "נכון" אחד – יש דרך נכונה להחליט. השאלה כמה כסף כדאי לתרום לעמותה נענית באחת משלוש מסגרות: אחוז קבוע מההכנסה (המסורת הוותיקה), סכום חודשי שמתאים לתקציב (הגישה המעשית), או חשיבה במונחי תוצאה – כמה עולה הדבר שרוצים לחולל (הגישה המדויקת). ועיקרון אחד גובר על כולן: סכום קטן וקבוע שווה יותר מסכום גדול חד-פעמי. בישראל יש גם קנה מידה מוחשי במיוחד: 4.3 ₪ הם ארוחת בוקר מזינה לילד ליום שלם.
במאמר הזה נעבור על שלוש המסגרות, נבנה סולם סכומים מוחשי – מה כל סכום עושה בפועל – ונענה על השאלות שמאחורי השאלה: כמה נהוג לתרום, ממה נובע הלחץ סביב הסכום, ואיך גורמים לכל שקל לעבוד כפול.
כל המסורות הגדולות התכנסו לאותו רעיון: אחוז קבוע, לא סכום קבוע. המסורת היהודית מדברת על מעשר – עשירית מההכנסה; באסלאם הזכאת עומדת על 2.5% מהנכסים; ומסורות נוספות נעות בטווחים דומים. ההיגיון משותף: אחוז מתכוונן אוטומטית ליכולת – מי שמרוויח יותר נותן יותר, ומי שפחות – פחות, ואיש אינו נדרש לוותר על צרכיו.
בפועל, רוב האנשים במדינות המפותחות תורמים כ-1%–2% מהכנסתם, ורבים מציבים לעצמם יעד אישי בטווח שבין 1% ל-10%. אין תשובה אחת נכונה – יש טווח סביר, והמקום שלכם בתוכו הוא החלטה אישית לגיטימית בכל נקודה.
בשיטה של סעיף קבוע: מתייחסים לתרומה כמו לכל הוצאה חודשית מתוכננת – סכום שנקבע מראש, יורד אוטומטית, ואינו נתון להחלטה מחודשת בכל חודש. הדרך הפשוטה לקבוע אותו: מסתכלים על ההוצאות הקבועות הקטנות שכבר קיימות – מנוי סטרימינג, קפה שבועי – ובוחרים סכום באותו סדר גודל. הוצאה שלא מרגישים בהיעדרה היא הבסיס הנכון להתחלה. ויש לשיטה הזאת יתרון פסיכולוגי: כשהתרומה היא סעיף קבוע, היא מפסיקה להתחרות מדי חודש מול כל הוצאה אחרת – ההחלטה כבר התקבלה.
היתרון של השיטה כפול: היא מסירה את עומס ההחלטה, והיא ניתנת לעדכון. אפשר להתחיל נמוך ולעלות אחרי כמה חודשים – הכיוון חשוב מהנקודה. וכשהסעיף הקבוע הזה מוגדר, קורה דבר מעניין: הנתינה מפסיקה להיות שאלה ומתחילה להיות זהות.
הופכים את השאלה: במקום "כמה לתרום" שואלים "מה אני רוצה שיקרה". כשיודעים מה עולה יחידת תוצאה אחת – ארוחה, יום, חודש – הסכום מפסיק להיות מספר מופשט והופך להחלטה מוחשית. זו הסיבה שעמותות עם עלות-יחידה ברורה מקלות על ההחלטה: אצל ארגון נבט, למשל, 4.3 ₪ הם העלות של יום אחד – ארוחת בוקר אחת לילד – וכל סכום מתורגם מיידית לימים של ילד.
החשיבה הזאת גם מגינה מפני התחושה שהתרומה "נעלמת": מי שיודע מה הסכום שלו עושה, יודע גם למה הוא ממשיך. ילד שמקבל את הארוחה נעשה, במובן מסוים, שותף מוחשי להחלטה התקציבית שלכם – וזו מוטיבציה שאף מספר עגול אינו מספק.
שלוש המסגרות בתמצית:
| המסגרת | איך קובעים את הסכום | למי היא מתאימה |
|---|---|---|
| אחוז מההכנסה | יעד אישי בטווח 1%–10%, ברוח מסורת המעשר | למי שרוצה עיקרון קבוע שמתכוונן ליכולת |
| סעיף קבוע בתקציב | סכום חודשי בסדר גודל של הוצאה קטנה מוכרת | למי שמעדיף התחלה קלה ועדכון הדרגתי |
| חשיבה במונחי תוצאה | בוחרים תוצאה – יום, שבוע, שנה של ילד – ומתרגמים לסכום | למי שרוצה לדעת בדיוק מה התרומה עושה |
יום שלם. 4.3 ₪ מממנים ארוחת בוקר מזינה אחת – סנדוויץ', פרי וירק – שמחכה לילד בבית הספר ומחזירה אותו למצב שבו הוא פנוי ללמידה. זה הסכום הקטן ביותר עם תוצאה שלמה: לא חלק מפרויקט ולא טיפה בתקציב, אלא יחידה מוגמרת – בוקר אחד של ילד אחד שהתחיל כמו של כולם.
הסכום הזה הוא גם קנה המידה של כל שאר הסולם: כל תרומה נמדדת בכמה בקרים כאלה היא מייצרת. וזו התשובה למי ששואל מה הסכום הקטן ביותר שיש בו טעם – הסכום שקונה יום אחד. כל מה שמעליו: ימים נוספים.
שבוע לימודים מלא לילד, מדי חודש. לפי עלות של 4.3 ₪ ליום, כ-22 ₪ מכסים חמישה ימי לימודים – שבוע שבו ילד אחד מתחיל כל בוקר עם ארוחה. תרומה חודשית בסדר הגודל הזה, לאורך שנה, מצטברת לכ-60 ימי ארוחות – שליש משנת הלימודים של ילד.
וזה עוד לפני ההכפלה: הרשויות המקומיות ורשתות החינוך נושאות במחצית עלות התוכנית, כך שהערך בשטח כפול מהסכום שירד מהחשבון. במונחי הילד – תורם של 22 ₪ בחודש מחזיק בפועל, יחד עם השותפים הציבוריים, שבועיים מלאים של בקרים.
חודש לימודים שלם לילד, בכל חודש. כ-86 ₪ מכסים כעשרים ימי לימודים – כלומר תורם אחד בסדר גודל של פחות מ-90 ₪ בחודש מחזיק, בפועל, את ארוחות הבוקר של ילד אחד לאורך כל השנה. זו נקודת האיזון היפה של הסולם: סכום שנמצא בהישג יד של משק בית ממוצע, שמייצר תוצאה שאפשר לקרוא לה בשם – הילד שלי, זה שאני מלווה. וממנו גם נוח לצמוח: תוספת של 10 ₪ בשנה מגיעה בתוך עשור לשני ילדים, בלי רגע אחד של מאמץ.
כ-780 ₪ – סדר הגודל של שנת לימודים מלאה (כ-180 ימי לימודים כפול 4.3 ₪). זה סכום שמתאים לתרומה שנתית אחת, לחלוקה חודשית של כ-65 ₪, או לתרומה משפחתית משותפת. ובזכות החזר המס – 35% לתורמים לעמותות עם אישור סעיף 46 – העלות נטו יורדת לכ-507 ₪ בשנה: פחות מ-3 ₪ ליום על שנה שלמה של בקרים לילד.
מי שרוצה קנה מידה רחב יותר: ההערכה היא שעשרות אלפי תלמידים בישראל מגיעים מדי בוקר ללא אוכל – כל 780 ₪ מוציאים אחד מהם מהסטטיסטיקה הזאת לשנה – מעניקים לו נקודת פתיחה שווה, בוקר אחרי בוקר.
וכך נראה סולם הסכומים כולו במבט אחד:
| הסכום | מה הוא מממן לילד | ערך בשטח (אחרי ההכפלה) | עלות נטו (אחרי זיכוי 35%) |
|---|---|---|---|
| 4.3 ₪ | יום אחד – ארוחת בוקר אחת | יומיים | כ-2.8 ₪ |
| כ-22 ₪ | שבוע לימודים | שבועיים | כ-14 ₪ |
| כ-86 ₪ | חודש לימודים | חודשיים | כ-56 ₪ |
| כ-780 ₪ | שנת לימודים מלאה | שנתיים | כ-507 ₪ |
הערכים מעוגלים ומבוססים על עלות של 4.3 ₪ ליום וכ-180 ימי לימודים בשנה; ההכפלה – מהשתתפות הרשויות ורשתות החינוך במחצית העלות.
משלוש סיבות שכולן ניתנות לפירוק. ההשוואה – החשש שהסכום ייראה קטן מדי לעומת אחרים; אבל תרומות הן פרטיות, ואיש אינו משווה. חוסר הידיעה – בלי מושג מה הסכום עושה, כל מספר מרגיש שרירותי; סולם הסכומים פותר בדיוק את זה. והמחויבות – החשש שסכום שנקבע היום יכביד מחר; אבל כל הוראת קבע ניתנת לשינוי ולעצירה בכל רגע.
התוצאה העצובה של הלחץ הזה היא דחיינות: אנשים שמתלבטים כמה כסף כדאי לתרום דוחים את ההחלטה – ובינתיים תורמים כלום. סכום קטן שיוצא לדרך עדיף על סכום מושלם שנשאר בראש.
לא, ומשני כיוונים. מצד התוצאה – בעמותה עם עלות-יחידה של 4.3 ₪, גם תרומה של 10 ₪ היא יומיים ורבע של ילד: תוצאה אמיתית, לא סמלית. ומצד המערכת – ציבור גדול של תורמים קטנים הוא הבסיס היציב ביותר של עמותה: הוא אינו תלוי בהחלטה של גורם אחד, והוא מייצר את הקביעות שהתוכנית נשענת עליה.
שאלת התרומה הקטנה עמוקה מספיק כדי שהקדשנו לה מאמר נפרד; השורה התחתונה שלו – כן, היא עוזרת, ובאופן מדיד.
הקביעות, ובפער. ילד שמקבל ארוחת בוקר זקוק לה מחר, ומחרתיים, ובכל בוקר – ולכן ערכה של תרומה נמדד לא בגודלה אלא ביכולת לבנות עליה. תרומה חודשית קבועה, גם צנועה, נכנסת לתכנון; תרומה גדולה חד-פעמית היא ברכה שאי אפשר להישען עליה. מהצד של התורם, הקביעות גם קלה יותר: 50 ₪ בחודש מורגשים פחות מ-600 ₪ בבת אחת – ושווים בדיוק אותו הדבר.
ההשוואה המלאה בין תרומה חודשית לחד-פעמית מחכה במאמר ייעודי; לצורך שאלת הסכום מספיק הכלל: קבעו סכום שתוכלו לעמוד בו לאורך זמן – ולא סכום שירשים פעם אחת. הילד שבקצה השרשרת אינו זקוק לרושם; הוא זקוק לעוגן.
לפי הכלל שקובע את הרף התחתון: תרומה נכונה היא כזו שאינה פוגעת בצרכים של הבית. בהכנסה לא יציבה עדיף מודל דו-קומתי – בסיס חודשי קטן וקבוע (גם 15–20 ₪), ותוספות חד-פעמיות בחודשים הטובים. כך נשמרות גם הקביעות שהעמותה זקוקה לה וגם הגמישות שאתם זקוקים לה.
וחשוב לומר בבירור: מי שאינו יכול לתרום כרגע – אינו צריך. נתינה יכולה לחכות לתקופה אחרת, או ללבוש צורה אחרת: זמן, התנדבות, הפצה.
בעולם העסקי נהוג למדוד תרומות כאחוז מהרווח – לרוב בטווח של 1% ומעלה – או כתקציב ייעודי לאחריות תאגידית. אבל אצל חברות, הכסף הוא חצי התמונה: שיתוף פעולה שכולל גם התנדבות עובדים וגם תרומה כספית מייצר ערך גדול יותר לשני הצדדים. ההחלטה כמה לתרום כחברה מתחילה לכן בשאלה אחרת – לאיזו שותפות נכנסים, ומה היא כוללת. שיתוף פעולה מתמשך, שבו התנדבות עובדים פוגשת תרומה כספית, מייצר ערך העולה על סכום הצ'ק: העובדים רואים את העשייה מקרוב, והחברה רואה תוצאה נמדדת.
לפי משמעות האירוע, לא לפי נוסחה. תרומה לזכר אדם יקר, תרומה במקום מתנות ליום הולדת או פרויקט בר מצווה – בכל אלה הסכום נגזר מהמחווה: מה שהיה מושקע במתנה או בפרחים הופך לימים של ילדים. היתרון של קנה המידה המוחשי בולט כאן במיוחד: "780 ₪ – שנה של ארוחות בוקר לילד, לזכר סבא" הוא משפט שאומר הרבה יותר מכל סכום עגול.
גדול מכפי שנעים לחשוב. ההערכה מהשטח היא שעשרות אלפי תלמידים מגיעים מדי בוקר ללא אוכל לבית הספר, ולפי דוח הביטחון התזונתי של ביטוח לאומי, יותר ממיליון ילדים חיים במשקי בית שאינם בטוחים תזונתית. מול צורך בהיקף כזה, שאלת הסכום מקבלת פרופורציה מרגיעה: אף תורם יחיד אינו אמור לפתור את הבעיה – הוא אמור להזיז אותה בכמה בקרים.
וההזזה הזאת מוחשית לחלוטין: ההפרש בין 20,000 הילדים שמקבלים כיום ארוחה ובין הצורך המלא נסגר ילד-ילד – בסכומים שכל אחד מהם נראה, לבדו, קטן.
שהיא נדיבה ומהירה – וששאלת הסכום נעלמת ברגע האמת. בתקופות של מלחמה, גלי מילואים ממושכים ומשברים לאומיים, ישראלים תורמים ומתנדבים בהיקפים יוצאי דופן, ואיש אינו עוצר לשאול כמה נהוג. הלקח לימי השגרה: הנדיבות קיימת – מה שחסר הוא רק ההחלטה. תרומה קבועה היא הדרך להפוך את נדיבות-הרגע לנוכחות מתמשכת, כזאת שמחזיקה ילדים גם כשאין כותרות.
כי המשברים מוסיפים משפחות לתמונה – אבל הילדים של השגרה נמצאים שם כל בוקר, גם בין המשברים.
התלהבות של רגע שהופכת לנטל של שנה. תורם שקובע סכום גבוה מדי – בעקבות אירוע מרגש, קמפיין או לחץ חברתי – מגלה אחרי כמה חודשים שההוראה מכבידה, מבטל אותה כולה, ולרוב גם נמנע מלחזור: הכישלון מרגיש אישי. התוצאה עצובה לכולם – התורם ויתר על הנתינה, והעמותה איבדה תורם לשנים.
הכלל המונע: קובעים סכום שמרגיש קל מדי. אם אחרי שלושה חודשים לא הרגשתם בו – מעלים. הכיוון הנכון הוא תמיד מלמטה למעלה, כי עלייה מרגישה כמו הצלחה וירידה כמו כישלון.
הדחייה האינסופית. אנשים רבים דוחים את תחילת הנתינה ליום שבו יוכלו לתרום סכום "רציני" – וכך שנים של תרומות קטנות אפשריות אינן קורות כלל. החשבון הפוך ממה שנדמה: 25 ₪ בחודש שמתחילים היום שווים אחרי חמש שנים 1,500 ₪ של ארוחות – סכום שמעטים היו תורמים בבת אחת גם ביום המרשים ההוא.
וילדים אוכלים כל בוקר, לא ביום שבו יהיה נוח. ההתחלה הצנועה של היום גוברת תמיד על ההתחלה המפוארת של מתישהו. ומי שבכל זאת רוצה רגע גדול – אפשר לשלב: להתחיל קטן היום, ולשמור את המחווה הגדולה לאירוע שיזמן אותה.
קיבעון שמפגר אחרי החיים. סכום שנקבע לפני חמש שנים, כשהמשכורת הייתה אחרת, ממשיך לרוץ בלי שאיש בוחן אותו – לא כי זו ההחלטה הנכונה, אלא כי איש לא שאל. הפתרון: פגישה שנתית אחת של דקה עם עצמכם – בראש השנה, ביום ההולדת או בסוף שנת המס – ובה שאלה אחת בלבד: האם הסכום עדיין משקף אותי.
עדכון שנתי קטן עושה לאורך זמן יותר מכל החלטה גדולה: תורם שמעלה 10 ₪ בשנה מכפיל את תרומתו בתוך שנים ספורות – בלי להרגיש.
שלוש הטעויות והתיקון לכל אחת:
| הטעות | איך היא נראית | התיקון |
|---|---|---|
| לתרום מעל היכולת | התלהבות של רגע שהופכת לנטל, ואז לביטול מלא | להתחיל בסכום שמרגיש קל מדי, ולעלות אחרי שלושה חודשים |
| לחכות לסכום מרשים | שנים של דחייה בהמתנה ליום שיהיה נוח | להתחיל היום בקטן – הזמן שווה יותר מהגודל |
| לקבוע ולשכוח | סכום ישן שאיש אינו בוחן שנים | פגישה שנתית של דקה: האם הסכום עדיין משקף אותי |
דרך מודל השותפות. בתוכנית ארוחת הבוקר של נבט, הרשויות המקומיות ורשתות החינוך נושאות במחצית העלות – כך שכל שקל שנתרם מוכפל בדרכו אל הילד. המשמעות לשאלת הסכום ישירה: תרומה של 90 ₪ מייצרת בשטח ערך של 180 ₪. מי ששואל כמה כסף כדאי לתרום לעמותה צריך לשאול גם איפה הסכום שלו עובד הכי קשה – ומודל הכפלה הוא התשובה החזקה ביותר לשאלה הזאת. וכשהסכום זהה בכל מקרה, המקום שבו הוא מוכפל מנצח.
בהוזלה של יותר משליש. תרומה לעמותה עם אישור לפי סעיף 46 מזכה יחידים בזיכוי מס של 35% מסכום התרומה – בתנאי שסך התרומות השנתי עולה על 207 ₪ (נכון ל-2026). במונחי הסולם: שנה של ילד ב-780 ₪ עולה נטו כ-507 ₪, וחודש ב-90 ₪ עולה נטו כ-58 ₪.
החשבון המלא – איך מגישים, אילו קבלות צריך ומה התקרות – מפורט במאמר הייעודי על הכרה במס. לענייננו חשוב העיקרון: הסכום שאתם שוקלים גדול מהסכום שתשלמו בפועל.
בשקיפות מותאמת גיל – כי ההחלטה הזאת היא שיעור חינוכי מהטובים שיש. משתפים את הילדים בשאלה עצמה ("יש לנו סכום קטן לתת – בואו נחליט יחד"), מתרגמים אותו למונחים שהם מבינים ("החודש המשפחה שלנו נותנת לילד אחד שבוע של ארוחות בוקר"), ונותנים להם תפקיד – לבחור את החודש שבו מעלים, לסמן בלוח. ילד ששותף להחלטה גדל לתורם. ומעבר לחינוך, זו גם דרך לחזק אצל הילדים שלכם את תחושת השייכות והערך: משפחה שנותנת יחד מספרת לעצמה סיפור על מי שהיא.
היתרון של קנה מידה מוחשי בולט כאן שבעתיים: "שבוע של ילד" הוא מושג שילד בן שבע תופס – ו"תרומה לעמותה" אינו.
עניין של טעם, עם כלל אצבע אחד: משתפים את המעשה, לא את הסכום. סיפור על נתינה מדביק – מחקרי התנהגות מראים שאנשים תורמים יותר כשסביבתם תורמת – ולכן שיתוף במעשה הוא בעצמו תרומה: ההמלצה שלכם שווה לעמותה תורם נוסף, ולילד נוסף את הבוקר שלו. הסכום, לעומת זאת, מזמין השוואות שאיש אינו צריך: מי שנתן לפי יכולתו נתן שלם, יהיה המספר אשר יהיה.
תרומה היא לא רק סכום. היא החלטה על שותפות – בין מי שיכול לתת ובין ילד שזקוק לעוגן של ארוחת בוקר. והשותפות הזאת נמדדת לא בגובה הסכום אלא באורך הנשימה: התורם היקר ביותר אינו הגדול ביותר – אלא זה שנשאר.
ארגון נבט מעניק מדי יום למעלה מ-20,000 ארוחות בוקר מזינות ב-470 בתי ספר ב-150 רשויות, לילדים בכל רחבי הארץ ובכל המגזרים: יהודים, ערבים, בדואים, דתיים, חרדים וחילונים. המחקר שליווה את התוכנית (משב מחקר יישומי, 2019) מדד את מה שהסכומים האלה קונים: עלייה של 79% בהישגים, ירידה של 40% בהיעדרויות.
בתרומה של 4.3 ₪ בלבד – העלות של יום אחד – תעניקו לילד ארוחת בוקר מזינה ותחושת שייכות. ותצטרפו לשותפות שבה כל שקל מוכפל: הרשויות ורשתות החינוך נושאות במחצית העלות, כך שהסכום שבחרתם עובד פעמיים.
אלפי ילדים בישראל מחכים שתעניקו להם ארוחה מזינה ובריאה.
רוב התורמים הפרטיים נעים סביב 1%–2% מההכנסה, והמסורות מציבות רף שאפתני יותר (מעשר – 10%). אין נורמה מחייבת: כמה שכדאי לתרום נקבע לפי היכולת שלכם ולפי התוצאה שאתם רוצים לחולל. נקודת פתיחה טובה – סכום חודשי קטן שאינו מורגש, עם כוונה לעדכן בהמשך. וחשוב מהמספר: שהנתינה תהיה כזאת שתוכלו להתמיד בה בשמחה, לא כזאת שתעיק.
207 ₪ במצטבר בשנת המס (נכון ל-2026, מתעדכן מדי שנה) – לתרומות לעמותות עם אישור לפי סעיף 46. הזיכוי הוא 35% מהסכום, וגם תרומות חודשיות קטנות מצטברות אליו: 20 ₪ בחודש חוצים את הסף כבר בשנה הראשונה. שימו לב שהסף מצטבר מכל התרומות שלכם יחד, לכל העמותות המאושרות – כך שגם נתינה מפוצלת חוצה אותו.
לריכוז יש יתרון: תרומה מרוכזת חוצה את סף המס, מייצרת קשר עמוק יותר עם עשייה אחת, ומקטינה עלויות גיוס – יותר מהכסף מגיע ליעד. פיצול מתאים כשיש כמה מטרות שקרובות ללב באמת. פשרה טובה: עמותה אחת קבועה בבסיס, ותרומות נקודתיות סביבה. והיבט המס מצטרף לריכוז – קבלה שנתית מרוכזת אחת קלה לאין ערוך מהתרוצצות אחרי תריסר קבלות מפוזרות.
לפי עלות של 4.3 ₪ ליום: כ-22 ₪ לשבוע לימודים, כ-86 ₪ לחודש, וכ-780 ₪ לשנת לימודים מלאה – עוד לפני החזר המס שמוזיל את העלות נטו בכ-35%. אלו סדרי גודל; כל סכום, בכל גובה, מיתרגם לימים של ילדים. והימים מיתרגמים לתוצאה: ילד שאוכל בקביעות פנוי ללמידה – וזה מה שהסכום שלכם קונה באמת.
רק אם זה לא בא על חשבון הצרכים שלכם – זה הכלל היחיד. ואם כן, סכום קטן וקבוע עדיף על גדול ומזדמן: הוא קל יותר לתקציב, והוא בונה את הקביעות שילד יכול להישען עליה. תרומה של 15 ₪ בחודש היא שלושה בקרים וחצי של ילד – בכל חודש. ובתקופה שבה גם זה כבד – עצרו בלב שקט: נתינה אמיתית יודעת גם לחכות.
אלו שני ערוצים שמשלימים זה את זה, לא מתחרים. כסף מייצר את התשתית – הארוחות עצמן; התנדבות מייצרת את הקשר והמעורבות. מי שיכול לשלב – משפיע בשני המישורים; מי שתקציבו מוגבל – ההתנדבות היא תרומה בפני עצמה. ויש גם ערוץ שלישי, חינמי לחלוטין: לספר. המלצה לחבר שווה לעמותה תורם חדש.
דרך שלוש שכבות שכל עמותה רצינית מציגה: אישורים (ניהול תקין, סעיף 46), קבלה מסודרת, ודיווח תוצאות. אצל נבט נוספת שכבה מובנית – מודל ההכפלה: רשויות ציבוריות שמשלמות מחצית מהעלות הן גם גורם מפקח קבוע. למדריך המלא – המאמר "איך יודעים שהתרומה הגיעה ליעד".
ההערכה מהשטח היא שעשרות אלפי תלמידים מגיעים מדי בוקר ללא אוכל לבית הספר; על פי דוח הביטחון התזונתי של המוסד לביטוח לאומי לשנת 2024, יותר ממיליון ילדים חיים במשקי בית באי-ביטחון תזונתי. כל סכום שנבחר נכון מקטין את המספר הזה – יום אחד, ילד אחד בכל פעם. ובצד השני של הנתון: כל תורם חדש שמצטרף מקרב את היום שבו ההערכה הזאת תפסיק להיות נכונה.
09-7909212
info@nevet.org
